ספר ויקרא

פרשת "שחוטי-חוץ": לשיטת רש"י : הפרשה מדברת על קרבנות. הערת הרמב"ן על רש"י שכ"ז דווקא לשיטת ר"ע שהיה מותר לאכול בשר סתם ככה. הרמב"ם חולק וסובר שהפרשה מדברת לכו"ע (ר"ע ורבי ישמעל). דיוקו של הנצי"ב מסדר הפסוק "וזבחו זבחי שלמים ל ה' אותם" שבמדבר ציווה הקב"ה את בנ"י שאם יש להם רצון לאכול בשר אזי יכולים לאוכלו רק בתור קרבן, לעומת א"י ששם אם אדם רצה לאכול בשר ,יכללשוחטו במקומו ולא היה צריך להביאו לביהמ"ק.

הזכויות בהם נכנס כהן גדול אל קודש הקדשים; הצורך ב"תחבולות" ובתכנון לקראת עשיית מצווה; יראת ה' הממלאת את הלב נותנת כח להתמודד עם תאות העריות; דברי הרמב"ן על קדושתה המיוחדת של הארץ-צריכה להיות שמחה תמידית על קיום מצוות יישוב הארץ.

שמחה בתחילת הזמן | התעוררות לטהרה | הטומאה הגשמית בעקבות טומאה רוחנית | המצורע מתאבל על עצמו | הנגעים בגוף מבטאים את החסרון הרוחני |לשון הרע נובע מהסתכלות שלילית | הטעם להבאת קרבן שעיר חטאת של ראש חודש | משמעות הכפרה על מיעוט הירח | החזרת הכבוד לירח בהדגשת מעלתו |מעלת הירח וראש חודש – התחדשות ותיקון | התיקון השורשי בפרה אדומה ושעיר של ראש חודש | מעלת חודש אייר | מבט אופטימי על המחלוקת | המבט האופטימי פועל לטובה

ביאורו של הנצי"ב לסדר הפסוק "אדם כי יהיה שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת שהפסוק מדבר דווקא על ת"ח בא"י.(ששם יש שילוח מחנות וכל שאר דיני המצורע). מחלוקת רש"י וה"שאילתות" בביאור סוגי הצרעת (שאת ובהרת),קושיות הנצי"ב על דעת רש"י. שאלת הנצי"ב שלכאורה המילים "וראהו הכהן" בסןף פס' ג הנם מיותרות ותירוצו. ע"פ התירוץ הנצי"ב לומד עקרון מוסרי.